תיירות-כוח-זהות: מבט ביקורתי

בהרצאה תיאורטית זו אבקש לעמוד על כמה ממאפייניו של השיח התיירותי, ושל הפרקטיקות התיירותיות שלהן מעניק שיח זה משמעות, ולבחון כיצד משמשת התיירות משאב זהותי (identitary resource) משמעותי בחברות שפע. לצורך בחינה זו אציע מספר הערות על מבנה הכוח וההשפעה הגלום בתיירות המודרנית, ובתיירות בעידן המודרני המאוחר, מתוך רגישויות ביקורתיות, פמיניסטיות ופוסט-קולוניאליות. הטענה העיקרית היא כי תיירות משמשת כמכרה לצבירה ולשימור של הון תרבותי והון סיפורי (נרטיבי), המשמשים למקם יחידים וקבוצות בתוך מטריצה של זהויות (politics of identity) בחברה/מדינה נתונה. על-פי טענה זו, היבט יסודי בתיירות הוא היותה ציבורית ופומבית. בשל כך, ניתן להפגין או לבצע (performance) באופן אפקטיבי את ההון הנצבר בתיירות הן בעת הטיול עצמו, והן לפניו ואחריו (ציפיות, תוכניות, מוטיבציות ועוד, מכאן, וזיכרונות, מזכרות, סיפורים ועוד, מכאן). ציבוריותה של התיירות, קרי התרחשותה במרחב הציבורי הגלובלי או ב"כיכר השוק" המודרנית/פוסט-מודרנית, היא המקנה לה את הכוח הביצועי והמכונן, ואת האפשרות למקם ולבסס זהויות באמצעות תהליכים חברתיים-ציבוריים, ולהדיר ולהרחיק-מעין (להכחיש) זהויות אחרות. אף כי ניתן לטעון על אודות הקשר בין תיירות וזהות גם ללא התייחסות למבני כוח מדכאים (פוקו), הרי שתעשיית התיירותית הבינלאומית היא תעשייה שמרנית במיוחד, והיא משמרת ואף מקדמת בעוצמה הבדלים תרבותיים וחברתיים של כוח, ביניהם הבדלי מעמד חברתי, מגדר, ייחוס תרבותי, וכו'. בהרצאה זו אבקש להגביר את מודעות החוקרים לעוצמתם של ההיבטים המקפחים והמדכאים המהווים את אושיותיו של הממסד התיירותי הבינלאומי. כן אציע קו מחקרי הנגזר מן את הטענות התיאורטיות לעיל, הבוחן אותן ביחס לחברות ולקבוצות מסוימות (החברה הישראלית בהווה, למשל), והמאפשר גישה מחקרית (מתודולוגיה) ייחודית לתחום התיירות, שהנה מעורבת וביקורתית

go back to Recent and Forthcoming Conferences and Presentations