בהרצאה זו בכוונתי לעסוק בתהליכי מיסוד בתיירות, תוך בחינת מקרה-הבוחן של התרמילאות הישראלית. חקר תהליכי מיסוד של תופעה חברתית בכלל, ושל תופעות תיירותיות בפרט, מאפשר מבט היסטורי-תרבותי עשיר, שיש ביכולתו להמסביר את עלייתה ואת היווצרותה של תופעה חברתית מוגדרת, כמו-גם את התפתחותה ולעתים את שקיעתה וסיומה. במחקר הנוכחי, בכוונתי להציע מודל רחב-יישום, העוסק בקשר שבין יחידים, מוסדות, ותרבות, בהגדרה של "תופעה חברתית". בעקבות תיאוריות כלליות של מיסוד, אשר ראו בתהליכי מיסוד את אחד מאבני הפינה של העת המודרנית (אייזנשטדט, גידנס), ותיאוריות ספציפיות בתחום התיירות (יורי, אדלר), אבקש לבחון את הפתחותה של התרמילאות הישראלית במהלך שלושה-ארבעה השעשורים האחרונים, ולעמוד על השינויים אשר חלו בה. מהחינה היסטורית-תרבותית ניתן לסמן שלושה שלבים או פאזות רחבים החופפים זה את זה מעט: 1. שנות השבעים: ראשיתה של רשת חברתית (social network) קוהסיבית הנסובה סביב טיול תרמילאי ממושך. 2. שנות השמונים: היווצרותה של נורמה תרבותית ושל מרכזים חברתיים. 3. שנות התשעים עד ההווה - "סוף התרמילאות": i. הטרוגניות של אוכלוסיות מטיילות ושל פרקטיקות המוגדרות החוסות תחת המטרייה של "תרמילאות", ii. ריבוי ייוצגים של תרבות התרמיל (Mediatization) וזרימה והשפעה דו-כיווניות של תרבות התרמילאות בין הארץ ואתרי הטיול.